פרויקט לימודי העברית המחתרתי

דצמבר 1979. הכוחות הסובייטיים פולשים לאפגניסטן, צעד שמוביל לסיומה הפתאומי של תקופת הדטאנט.

כמו תמיד בתקופות של עימות, הקג"ב מקבל סמכויות נוספות. האם יכול להיות עיתוי פחות מתאים להתחיל פרויקט מחתרתי? אבל הקמתו של פרויקט מחתרתי זה בדיוק מה שעשינו – אנוכי יחד עם קומץ של פעילים יהודים: אחי מיכאל חולמיאנסקי, יולי אדלשטיין, ויולי קושרובסקי.

מטרת הפרויקט הסודי הייתה להרחיב את התנועה היהודית הלאומית לערי השדה של ברה"מ ולהפיצה אל מעבר לגבולות מוסקבה ולנינגרד, להקים עוד מסגרות תרבות ומסורת יהודית ולעורר את הזהות הלאומית של עמנו. האמצעי שבחרנו לשם כך הייתה הנחלת השפה העברית, הרי עברית הייתה ועודנה הבסיס לציביליזציה היהודית, וכמובן הזיקה שלנו לעם בישראל.

יש לציין שבאותו הזמן הפעילות היהודית הייתה מוגבלת כמעט לחלוטין לשתי הערים הסובייטיות המרכזיות: מוסקבה ולנינגרד, בעוד שמרבית האוכלוסייה היהודית, כשלושה רבעים ממנה חייתה בעשרות ערי פריפריה הפזורות בכל רחבי המדינה הסובייטית הענקית. מול הכוח והמשאבים העצומים של הקג"ב, סיכויי הצלחה של הפרויקט שלנו היו קלושים.

למרבה הפלא הפרויקט הצליח להפליא. במהלך "תקופת הכהונה" שלי כראש הפרויקט, הצלחנו להקים קבוצות הוראה לשפה העברית וגרעיני תנועה ציונית ב-20 ערים; לאחר מאסרי, עליו יסופר מיד, שני תלמידי המובהקים – זאב גייזלודב קונטורר, בעזרתם של בני ליסקי ושל מיכאל וולקוב המשיכו במשותף לנהל את הפרויקט. במרוצת הזמן הם הצליחו להרחיבו  ולהוסיף עוד 10 ערים לרשת לימודי העברית.

הרשת שלנו הייתה ללא ספק הפרויקט המחתרתי היהודי הגדול ביותר שהתקיים אי פעם בברית המועצות. מתחת לאף "הלא ינום" של הקג"ב אורגנו מקומות סודיים למפגש ולהוראה, שוכפלו כמויות גדולות של חומרי הוראה וספרות על ישראל, על התרבות היהודית ועל הדת היהודית. הסתרנו את החומרים האלה במקומות מסתור, הפצנו אותם בקרב מאות יהודים בעשרות ערים מרוחקות, שלחנו את מנהיגי התנועה בסתר לערים אלה, תוך סיכון אישי עצום אך בתחושת שליחות עילאית.

במרוצת הזמן הקג"ב התחיל לגלות את סימניו של פרויקט המחתרת הרציני. הלחץ וההפחדה שלהם הלכו והתעצמו. הקג"ב הבין טוב מאוד שהפכנו את הוראת העברית למסגרת בה על בסיס מאמצים משותפים, אינטרסים משותפים, שאיפות משותפות, ומפגשים קבועים אנחנו מצליחים להקים קהילות ציוניות מקומיות מגובשות. הקג"ב הבין שהפכנו את לימודי העברית לחוד החנית של המאבק.

נאסרתי בשנת 1984. הקג"ב השתילו אקדח ותחמושת בדירתי במוסקבה והאשימו אותי בהחזקת נשק בלתי חוקית. בצעד מקביל הם שתילו סמים בדירתו של יולי אדלשטיין ואסרו גם אותו בהאשמת שווא.

הקג"ב "הבטיח" לי משפט ראווה באופן דומה למשפטם של נתן שרנסקי ושל יוסף ביגון.

מטרתם הייתה ברורה. הם רצו להציג אותנו כמעין טרוריסטים שבמסווה לפעילות תרבותית ודתית אוספים נשק ומתאמנים בו.

כאמצעי מחאה אחרון, התחלתי שביתת רעב בכלא. בניסיון לשבור אותי זרקו אותי לצינוק בתנאים בלתי אנושיים. תומכיי ותומכי המאבק ברחבי העולם פתחו בקמפיין עולמי למען שחרורי. מרוץ נגד הזמן החל …

הפנייה לספר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים