האישיות המפורסמת של הסיפור המפורסם הינה אנטולי (נתן) שרנסקי. נתן הצטרף לתנועה הלאומית היהודית בברית המועצות בשנות 1970 המוקדמות. במקביל, הוא הפך לפעיל בתנועה לזכויות אדם בראשותו של הפיזיקאי הדגול ומתנגד המשטר הסובייטי (דיסידנט) אנדריי סחרוב. כעבור זמן מה שרנסקי הפך לדובר הלא רשמי של שתי התנועות האלה. נתן זכה להיות אחד מהחברים המייסדים של “קבוצת הלסינקי”, שאיחדה את מתנגדי המשטר הסובייטי.

ארגוני זכויות אדם שהתמקדו בסוגיית ההגירה, החלו את התהליך שהסתיים באישורו ב-1974 על-ידי הקונגרס האמריקאי של תיקון ג’קסון-ואניק המפורסם שהתנה מתן תנאים מעודפים בסחר עם ארה”ב בחופש הגירה. שרנסקי כתב ב-2004 בספרו “יתרון לדמוקרטיה”:

“… קיסינג’ר ראה את תיקונו של ג’קסון כניסיון לערער את התוכניות לחלק ללא הפרעה את העוגה הגיאו-פוליטית בין המעצמות. ואכן כך זה היה. ג’קסון לעומתו האמין שיש להתעמת עם הסובייטים ולאו דווקא לנסות לרצות אותם”.

שרנסקי, עם רעייתו אביטל, מתקשר לנשיא רייגן כדי להודות לו על חלקו בשחרורו (2/11/86)

גם אנדריי סחרוב התנגד לדטאנט (détente). הוא סבר שמדיניות זו מאפשרת לברה”מ “לטאטא מתחת לשטיח” את הפרת זכויות האדם שלה בשם שיפור היחסים בין המעצמות. אחד מן המסרים החד-משמעיים שהוא העביר באופן שיטתי לכתבים זרים במוסקבה היה: “אסור להתייחס לזכויות האדם כאל בעיה הומניטארית בלבד. מדינה שאינה מכבדת את זכויותיהם של אזרחיה גם לא תכבד זכויותיה של שכניה”.

פרופ’ אנדריי סחרוב, חבר קבע באקדמיה למדעים של ברה”מ